פסק-דין בתיק ע"פ 2963/13

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        אשה צעירה מוצאת עצמה במכונית לאחר שהיא "נדרשת" להילוות לנסיעה בה על-ידי ידיד, שבבית משפחתו היא גרה בעצה אחת עם שירותי הרווחה מאז הגיעה לארץ לבדה ובחוסר כול. במכונית מתחיל הידיד לבצע בה מעשים מיניים, ולאחר מכן עושה כן גם חברו, חרף תחנוניה. השניים הורשעו, על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בביצוען של עבירות מין חמורות, ובכללן עבירות של אינוס ושל מעשה סדום. בפנינו נדונה שאלת עונשם לאחר שהמדינה ערערה על קולת גזר דינם, ובמקביל תלוי ועומד ערעור שכנגד שהגיש אחד מהם על חומרת העונש.

התשתית העובדתית

2.        המתלוננת, ילידת 1990, עלתה תחילה לישראל מרוסיה עם הוריה בשנת 2000. כמה שנים לאחר מכן היא הכירה בארץ את המשיב 1, יליד 1985, ואף ניהלה עמו קשר רומנטי. בשנת 2008 נפטרה אימה והיא שבה עם אביה לרוסיה. בהמשך, נפטר גם אביה ובמאי 2011 היא שבה בגפה לישראל. שירותי הרווחה סייעו בהסדרת מגוריה של המתלוננת בבית משפחתו של המשיב 1, שהייתה מוכרת לה עוד מתקופת שהותה הראשונה בארץ. בבית התגורר באותה עת גם המשיב 1.

3.        ביום 19.5.2011, כשבועיים בלבד לאחר שובה לישראל, בעת שהמתלוננת הייתה מחוץ לבית בבילוי, החל המשיב 1 להתקשר אליה ללא הרף ולדרוש כי תשוב מהבילוי. המתלוננת שבה הביתה, ואז הורה לה המשיב 1 להגיע לסניף הבנק ביישוב שבו התגוררו והנחה אותה להיכנס לרכב כסוף שבו נסעו שני המשיבים. המשיב 2, יליד 1978, שאותו לא פגשה המתלוננת לפני כן, נהג ברכב, והמשיב 1 ישב במושב האחורי, כך שהמתלוננת התיישבה לצידו.

4.        המשיבים הסיעו את המתלוננת לאזור נטוש בקרבת היישוב, כשבמהלך הדרך גער בה המשיב 1 על כך שאיחרה ובעקבות גערות אלה החלה המתלוננת לבכות. במהלך הנסיעה פתח המשיב 1 את מכנסיו והורה למתלוננת לבצע בו מין אוראלי. המתלוננת סירבה באומרה: "אתה משוגע? החבר שלך פה", אך המשיב 1 דחף בכוח את ראשה לעבר איבר מינו בעודה מתנגדת. כשהגיעו למקום הבהיר המשיב 1 למתלוננת כי עליה לבצע את הוראותיו ו"לזרום איתו", אך היא השיבה כי אינה מעוניינת.

5.        בהמשך, יצא המשיב 1 מהרכב, ואילו המשיב 2 עבר למושב האחורי והחדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת. המתלוננת הפסיקה אותו ויצאה מהרכב כשהיא בוכה וביקשה מהמשיב 1 שיחדלו ממעשיהם. המשיב 1 חיבק אותה והורה לה לעשות כדבריו. בשלב זה הוא הוריד את בגדיה התחתונים של המתלוננת, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ולאחר מכן סובב אותה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה.

6.        לאחר מכן, ניסה המשיב 1 להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. אז הכתה אותו המתלוננת בידיו כדי למנוע ממנו להמשיך בכך. בשלב זה אחז המשיב 1 בראשה של המתלוננת, אשר בכתה והתנגדה, כופף את גופה והחדיר את איבר מינו לפיה ללא הסכמתה. בהמשך, הופיע המשיב 2 מאחורי המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולאחר מכן הוציא את איבר מינו ואונן. בשלב זה, דחף המשיב 1 את פלג גופה העליון של המתלוננת לתוך הרכב והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, בעוד המתלוננת בוכה. לאחר מכן ניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, בעודה בוכה וזועקת. משהדבר לא צלח, תפס המשיב 1 את ראשה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לפיה. זאת, בעוד המשיב 2 נמצא בסמוך, ואף מתעד חלק מן ההתרחשות במצלמת הטלפון הנייד שברשותו. בהמשך, יצאה המתלוננת מהרכב בתואנה כי היא מבקשת לשתות, הרימה את מכנסיה ונמלטה מהמקום.

ההליך בבית המשפט קמא וגזר הדין

7.        בגין מעשים אלו הוגש נגד המשיבים כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 4448-06-11, סגן הנשיאה י' אלרון והשופטים מ' גלעד וד"ר מ' רניאל) המייחס להם עבירות אינוס בחבורה (לפי סעיפים 345(א)(1), 345(ב)(5) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ועבירות סדום בחבורה (לפי סעיפים 347(ב), 345(א)(1), 345(ב)(5) ו-29 לחוק העונשין).

8.        במשפטם של המשיבים התקיימה שמיעת ראיות. במהלכה, העידה גם המתלוננת. בחקירתה מיום 26.1.2012, דבקה בגרסה שמסרה במשטרה ושימשה בסיס להגשתו של כתב האישום. לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט מיום 2.2.2012, ביקשה המתלוננת לחזור בה מגרסתה במשטרה וטענה "שהכל היה בהסכמה". בעקבות כך, הוכרזה המתלוננת כעדה עוינת ונחקרה בחקירה נגדית על-ידי באת-כוח המדינה. גרסת ההסכמה קרסה בחקירה זו.

9.        לקראת תום שמיעת הראיות, נעשה בין הצדדים הסדר טיעון ששימש בסיס להגשת כתב אישום מתוקן. בכתב האישום המתוקן נקבע כי המשיבים ביצעו את המעשים המתוארים בחלקו הראשון של האירוע (בפסקאות 5-4 לעיל) בסוברם, בטעות, שהמתלוננת מסכימה למעשיהם (למרות שלא כך היה הדבר).

10.      ביום 3.1.2013 הורשעו המשיבים על פי הודאתם בעבירות המיוחסות להם לפי כתב האישום המתוקן. בהתאם לכך, הורשעו המשיבים רק בגין המעשים שביצעו החל מהרגע שבו ברור היה להם כי המתלוננת אינה מסכימה למעשים (מעת שהמתלוננת הכתה על ידיו של המשיב 1) - שתי עבירות אינוס, שתי עבירות של מעשה סדום (אוראלי), ועוד ניסיון למעשה סדום (אנאלי). הסדר הטיעון לא כלל הסכמה באשר לעונש.

11.      בישיבת הטיעונים לעונש, ביקשה המתלוננת לומר את דברה לבית המשפט קמא ואף בשלב זה חזרה על כך ש"כל מה שהיה, היה בהסכמה". בהמשך לכך, היא ביקשה להקל עם המשיבים בגזירת עונשם וכן ביקשה סליחה ממשפחותיהם.

12.      מטעם המשיב 1 לא הובאו בפני בית המשפט קמא ראיות לעניין העונש. מטעם המשיב 2 העידה אשתו, שהתייחסה לחיי המשפחה שלהם, למצוקה הכלכלית הקשה שבה הם וילדיהם שרויים ולכך שהם מחוסרי קורת גג ומתגוררים בשל כך אצל הוריו של המשיב 2. כמו כן, הוגשו לבית המשפט קמא מכתבי המלצה שונים שתיארו את המשיב 2 כאדם חיובי ובעל משפחה.

13.      ביום 18.3.2013 גזר בית המשפט קמא על המשיב 1 חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות מין מסוג פשע במשך שלוש שנים, ועל המשיב 2 גזר שלוש וחצי שנות מאסר בפועל ועוד שנה וחצי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות מין מסוג פשע במשך שלוש שנים. כמו כן, חויב המשיב 1 לשלם למתלוננת פיצוי בסך של 30,000 שקל, ואילו המשיב 2 חויב לשלם לה פיצוי בסך של 15,000 שקל.

14.      בגזר דינו עמד בית המשפט קמא על חומרת מעשיהם של המשיבים. לגבי המשיב 1 צוין כי הוא הכיר היטב את המתלוננת וניצל את חולשתה, את תלותה בו ובמשפחתו ואת השפעתו עליה, על מנת לבצע בה את זממו ואף לחלוק את גופה משל הייתה חפץ. לגבי המשיב 2 ציין בית המשפט קמא כי הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, וכי היעדרה של היכרות קודמת עם המתלוננת כמו גם חוסר שיתוף הפעולה מצידה לא היוו מבחינתו מכשול בביצוע המעשים בה. בית המשפט קמא התחשב לקולא בעובדה שהמשיבים ביצעו בתחילה את המעשים בסוברם כי המתלוננת מסכימה להם. יחד עם זאת, בית המשפט קמא הדגיש כי התנהגות זו אינה דומה למעשה שתחילתו בהסכמה וסופו באינוס, שכן המתלוננת לא הסכימה בשום שלב למעשיהם של המשיבים (הגם שהם סברו אחרת בתחילה). זאת ועוד, בית המשפט קמא הדגיש כי מעשיהם של המשיבים נמשכו גם לאחר שהבינו בבירור כי אינה מסכימה להם.

15.      בגזר דינו התייחס בית המשפט קמא גם לבקשת המתלוננת להקל עם המשיבים בגזירת עונשם. כמו כן הוא הזכיר את השינוי בעדותה של המתלוננת בשלב ההוכחות, אך הדגיש כי גרסת ההסכמה קרסה בעת שהמתלוננת נחקרה על-ידי באת כוח המדינה וכי המשיבים הודו לבסוף במיוחס להם. בית המשפט קמא סבר שדברי המתלוננת מבטאים את הלחצים הנפשיים שבהם הייתה שרויה עקב ההליך, את בדידותה ואת תהפוכות הנפש שחוותה בשל תחושתה שהיא אחראית לגורל המשיבים. עם זאת, בסופו של דבר בחר לתת "משקל מה" לבקשתה לנהוג במשיבים במידת הרחמים. בית המשפט קמא קבע כי מתחם הענישה ההולם במקרה זה נע בין 4 ל-8 שנות מאסר. באשר לעונש הראוי במסגרת מתחם זה, בית המשפט קמא ציין כי הוא מביא בחשבון לקולא את הודייתם של המשיבים, את הבעת החרטה מצדם והתנצלותם בפני המתלוננת, את גילם הצעיר ואת נסיבותיו האישיות של המשיב 2.

16.      בית המשפט קמא דחה את בקשת המדינה לחלט את רכבו של המשיב 2, שבו התבצעו המעשים, בקובעו כי אין בכך כדי לקדם את מטרות הענישה, בשים לב לכך שחילוט הרכב לא ימנע כשלעצמו ביצוען של עבירות דומות בעתיד.